חרדת נטישה אצל מבוגרים: איך היא נראית גם כשאת מתפקדת לגמרי?
טלי פלד, פסיכותרפיסטית
8/14/2026
את עובדת, מנהלת את הבית, דואגת לאחרים, עומדת בלוחות הזמנים שלך.
מבחוץ הכול יכול להיראות בסדר גמור.
אבל בתוך קשרים קרובים משהו אחר קורה.
הודעה שלא נענתה יכולה להעסיק אותך הרבה יותר ממה שהיית רוצה. שינוי קטן בטון הדיבור של בן הזוג גורם לך מיד לתהות אם משהו קרה. מרחק קטן מרגיש פתאום גדול. ריב יכול לעורר בך פחד שהקשר כולו בסכנה.
לפעמים את מוצאת את עצמך מוותרת על מה שאת באמת רוצה, נזהרת לא לכעוס יותר מדי, לא להיות 'קשה', לא לבקש יותר מדי, רק כדי לא לסכן את הקשר.
ואולי את אפילו אומרת לעצמך:
"למה אני ככה? הרי אני יודעת שהוא אוהב אותי."
אם החוויה הזאת מוכרת לך, ייתכן שמה שאת חווה קשור לחרדת נטישה.
מהי חרדת נטישה?
חרדת נטישה היא פחד עמוק מכך שאדם משמעותי יתרחק, יעזוב, ידחה אותנו או יפסיק לאהוב אותנו.
היא לא חייבת להופיע כמחשבה ברורה של "אני מפחדת שיעזבו אותי". לפעמים היא מופיעה דווקא דרך ההתנהגות שלנו בתוך קשר.
את יכולה לדעת בשכל שהכול בסדר ובכל זאת להרגיש שמשהו אינו בטוח.
וזו נקודה חשובה: חרדת נטישה אינה בהכרח עניין של היגיון.
לפעמים מספיק שינוי קטן בהתנהגות של האדם שמולך כדי שהגוף כבר ייכנס לדריכות. משהו מתכווץ. עולה צורך לבדוק מה קרה, לקבל אישור שהכול בסדר, להתקרב או דווקא להתרחק לפני שתוכלי להיפגע.
לכן אפשר להיות אישה עצמאית, אינטליגנטית ומתפקדת מאוד ועדיין לחוות חרדת נטישה בתוך קשרים קרובים.
איך חרדת נטישה נראית בחיי היומיום?
לא תמיד קל לזהות אותה, משום שחלק מההתנהגויות שהיא יוצרת יכולות להיראות מבחוץ כמו רגישות, התחשבות או רצון לשמור על מערכת היחסים.
למשל:
את חוששת שהוא יתרחק ממך כבר כשיש שינוי קטן בהתנהגות שלו.
את זקוקה להרבה אישורים שהכול בסדר ביניכם.
קשה לך לשאת שקט או ריחוק, גם כשהם זמניים.
את מתאמצת מאוד לרצות ולהימנע מכל דבר שעלול לגרום לאחר להתרחק.
את מפרשת הודעה קצרה, עיכוב בתשובה או שינוי בטון כסימן שמשהו אינו בסדר.
את מתקשה לומר "לא" גם כשאת רוצה.
קשה לך להציב גבולות, כי חלק ממך חושש מהתגובה של האדם שמולך.
אחרי ויכוח את עלולה למצוא את עצמך חושבת שוב ושוב: "הוא עדיין אוהב אותי?"
לפעמים את דווקא מתרחקת ראשונה, נסגרת או מנתקת רגשית כדי לא להיות זו שתיעזב.
בשאר תחומי החיים את יכולה להרגיש בטוחה, עצמאית ומסוגלת מאוד. דווקא במקום שבו חשוב לך להיות אהובה ולהרגיש שייכת, מתעורר פחד שקשה להסביר.
מאיפה מגיעה חרדת נטישה?
אין סיבה אחת שמתאימה לכולן.
לעיתים השורשים נמצאים בחוויות מוקדמות בתוך מערכות היחסים שבהן גדלנו.
ילדה אינה זקוקה רק לכך שיהיו סביבה מבוגרים. היא זקוקה גם לתחושה שהקשר בטוח, שהצרכים והרגשות שלה יכולים לקבל מקום ושמישהו יהיה שם עבורה באופן מספיק יציב.
כאשר הקשר הזה אינו צפוי או בטוח מספיק, למשל בגלל חוסר זמינות רגשית, פרידות חוזרות, ביקורת, מתח בבית, הורה שלא היה פנוי רגשית או מצבים אחרים שבהם הילדה נאלצה להתאים את עצמה כדי לשמור על הקשר - היא עשויה ללמוד להיות דרוכה מאוד למה שקורה ביחסים.
היא לומדת לשים לב:
האם כועסים עליי?
האם התרחקו ממני?
עשיתי משהו לא בסדר?
מה אני צריכה לעשות כדי שהכול יחזור להיות בסדר?
הדריכות הזאת יכולה להיות דרך חכמה מאוד להסתגל למציאות שבה גדלנו.
הבעיה היא שלפעמים היא ממשיכה לפעול גם שנים אחר כך, כשהמציאות כבר אחרת.
"אבל לא נטשו אותי בילדות".
זו אחת הסיבות שנשים רבות מתקשות לזהות את עצמן במושג חרדת נטישה.
כי כשאנחנו שומעות את המילה 'נטישה', אנחנו מדמיינות אירוע ברור ודרמטי: הורה שעזב, אובדן, גירושים או פרידה קשה.
אבל לא תמיד מדובר בנטישה פיזית.
לפעמים הילדה גדלה בבית שבו ההורים היו נוכחים ובכל זאת לא תמיד היה מספיק מקום לעולם הרגשי שלה.
אולי היא למדה לא להכביד.
אולי להיות 'ילדה טובה'.
אולי לא לכעוס.
אולי לדאוג לאחרים.
אולי להבין מהר מאוד מה מצופה ממנה.
וכאשר הקשר הופך למשהו שצריך לעבוד כדי לשמור עליו, יכולה להתפתח רגישות עמוקה מאוד לכל סימן של התרחקות.
למה אני מבינה שזה לא הגיוני ועדיין מרגישה ככה?
זו אחת החוויות המתסכלות ביותר.
את יכולה לומר לעצמך:
"הוא רק עסוק."
"אין שום סיבה לחשוב שמשהו קרה."
"אני שוב מגזימה."
ואפילו להבין בדיוק מאיפה הפחד מגיע.
אבל ההבנה לא תמיד גורמת לתחושה להיעלם.
כי חלק מהתגובות שלנו לקשר אינן מתקיימות רק ברמת המחשבה.
לפעמים הגוף כבר למד לזהות מרחק, כעס, שינוי בטון או חוסר ודאות כסימן לסכנה. ואז התגובה יכולה להגיע עוד לפני שהראש הספיק להסביר שהכול בסדר.
זו גם אחת הסיבות שעבודה טיפולית יכולה לכלול לא רק דיבור והבנה של הסיפור, אלא גם תשומת לב למה שקורה בגוף וברגש בזמן אמת.
כשהפחד מאובדן הקשר חזק, אנחנו מנסות באופן טבעי להגן על עצמנו באמצעות דפוסים שמכאיבים לנו:
אחת מרצה.
אחרת מחפשת שוב ושוב אישור.
מישהי אחרת מתקשה להביע כעס.
ויש מי שדווקא נסגרת ומתרחקת ברגע שהיא מרגישה פגיעה.
אלה יכולים להיראות כמו דפוסים שונים לחלוטין, אבל לפעמים מתחתיהם נמצאת אותה שאלה:
האם בטוח לי להיות בקשר גם כשאני באמת אני?
האם אני יכולה לכעוס ועדיין להיות אהובה?
לבקש משהו ולא להידחות?
להציב גבול מבלי לאבד את הקשר?
להיות עצובה, זקוקה או פגיעה בלי להרגיש שאני 'יותר מדי'?
אפשר ללמוד להיות בקשר אחרת.
המטרה אינה להגיע למצב שבו לעולם לא תפחדי שמישהו יעזוב אותך וגם לא להפוך לאישה שלא זקוקה לאף אחד.
אנחנו זקוקות לקשרים. אנחנו נפגעות בתוך קשרים. אנשים חשובים לנו.
השינוי יכול להיות עדין יותר ומשמעותי מאוד:
לזהות מוקדם יותר מה קורה לך.
להבחין בין מה שקורה עכשיו לבין פחד ישן שהתעורר.
להרגיש את הכיווץ או הדריכות מבלי למהר מיד לפעול מתוכם.
להצליח לומר מה את צריכה.
להציב גבול בלי להתייסר במשך יומיים.
להישאר בתוך שיחה קשה במקום להיסגר או להיעלם.
ובהדרגה לגלות שאת יכולה להיות בקשר עם אדם אחר מבלי לאבד את הקשר עם עצמך.
ואולי זה בכלל לא 'משהו לא בסדר בי'.
לפעמים נשים מגיעות לטיפול אחרי שנים שבהן הן פירשו את התגובות האלה כחלק מהאופי שלהן.
"אני פשוט תלותית."
"אני רגישה מדי."
"אני קנאית."
"אני חסרת ביטחון."
"אני פשוט כזאת."
אבל לפעמים מה שנראה לנו כמו 'מי שאני' הוא דפוס שנוצר מסיבה.
דפוס שפעם ניסה לשמור עלינו, על תחושת השייכות שלנו ועל הקשרים שהיינו זקוקות להם.
וכשמתחילים להתבונן בו מתוך סקרנות במקום מתוך ביקורת, יכולה להיפתח אפשרות חדשה:
לא להפוך למישהי אחרת אלא להרגיש קצת יותר בטוחה להיות מי שאת.
אם קראת את המאמר והרגשת שהוא מתאר אותך את לא צריכה לדעת מראש אם מה שאת חווה 'חמור מספיק', וגם לא להגיע עם אבחנה או הסבר מסודר למה שקורה לך.
אפשר להתחיל בדיוק מהמקום שבו את נמצאת עכשיו: מהקשרים, מהפחד, מהדריכות, מהריצוי או מהתחושה שאת מבינה הכול ובכל זאת משהו ממשיך לחזור.
טלי פלד, פסיכותרפיסטית.