למה אף אחד לא אמר לי?

להסתובב בעולם עם פוסט טראומה מורכבת בלי לדעת שזה משהו שיש לך, זה כמו להיות עיוורת בלי לדעת שאת עיוורת, ואז כל מה שאת חווה נראה לך נורמלי, שככה זה אצל כולם, שזה מה שזה וזאת מי שאת.

ככה הסתובבתי שנים, ורק מנקודת מבט של היום, של החלמה, של כל כך הרבה ידע שאספתי מאז הגילוי, אני יכולה לתת מילים לאיך שהתהלכתי אז:

• הייתי אז מודעת לטראומות שקרו לי בעבר, אבל לא הייתי בכלל מודעת לאיך שהן מנהלות אותי בהווה.

• היו לי כל מיני סימפטומים פיזיים ונפשיים שבכלל לא קישרתי בינהם, שהם חלק מתמונה אחת גדולה שנקראת פוסט טראומה.

• לא ביטאתי את הצרכים שלי ואת מה שקורה בתוכי כי התביישתי בהם. רציתי שאחרים ינחשו אותם לבד.

• לפעמים הייתי מניפולטיבית עם הסביבה שלי כדי למלא צורך כזה או אחר, כי להגיד אותו ישירות נתפס לי כמשהו מבייש ומאיים מאוד.

• התרחקתי והרחקתי אנשים ממני למרות שהייתי צריכה בדיוק את הלהפך.

• לא ידעתי בכלל שכל מיני דברים שמפחידים אותי הם בעצם טריגרים. לא הכרתי את המושג הזה בכלל ואיך הטריגרים מפעילים את מערכת העצבים.

• התהלכתי עם תחושת אשם ושמשהו בי לא בסדר.

• העולם נחווה לי כמסוכן, כלא בטוח, והייתי חשדנית מאוד.

• נמנעתי עד כמה שיכולתי מלבקש עזרה, כי לבקש עזרה נתפס אצלי כמשהו משפיל וגם כמשהו שאני לא ראוייה לו. לקבל מאחרים זה היה קשה ממש.

• הייתי מנותקת מהגוף שלי.

• לפעמים אימצתי לעצמי התנהגות של משהו שחשבתי שאני אמורה להיות, במקום להיות אני עצמי.

כן, זה כואב, זה מרגיז וזה מטלטל מאוד לגלות את כל זה רק אחרי שנים על גבי שנים, ולחשוב על כל מה שיכול היה להיות אחרת אם רק מישהו היה יושב ומסביר לי את כל הדבר הזה אז, אבל זאת גם מתנה אדירה, כי זה מחבר אותי לשליחות שלי שכל כך הרבה זמן חיפשתי אותה.

כמו שאני הייתי, יש לא מעט נשים שמסתובבות ככה כיום, ואני מתפללת ומייחלת שיגיע עבורן היום הזה, כמו שהוא הגיע אצלי, שבו העיוורון מתפוגג וכל האסימונים נופלים בבת אחת. כי אז מגלים שמעבר לחושך יש הרבה שמחה, הרבה אנשים נפלאים מסביב, והמון חמלה, אמת וקבלה.

טלי פלד

פסיכותרפיסטית